עקרונות פעולה

עקרונות פעולה

מערכת הפעלה
50:30:20*

בין הקריאות להיפרדות לבין ריכוזיות היתר המאפיינת כיום את מוסדות המדינה, אנו מציעים דרך ביניים. כזו שמאפשרת להישאר יחד אך גם לשמר ייחודיות זהותית לכל קבוצה ושבט, ואף לייעל את העבודה במוסדות השלטון. לדרך הזו אנו קוראים 50:30:20 – מערכת הפעלה אשר מקיימת בסיס ישראלי משותף ומחייב, ולצידו ביטוי נכון יותר של היכולות, המאפיינים והמרחב הזהותי של השלטון המקומי, המגזרי והקהילתי. מהי המשמעות? ריבוד של המדינה בהחלטות, תקציבים וסמכויות, באופן הבא:

ניקח למשל את תחום החינוך או יחסי יהדות ומדינה, ואפילו שאלות של ביטחון פנים. 50% מההחלטות בנושאים אלה, התכנים והתקציבים יתקבלו ברמה הארצית ושם ייקבעו גם גבולות הגזרה והנורמות, 30% ברמה המקומית, ו-20% ברמה הקהילתית. יישום המודל יאפשר התאמה טובה יותר של מערכות שונות לצרכים המקומיים, ויינתן משקל הוגן לייחודיות הערכית וצרכים שונים, תוך שמירה על לכידות וסיפור ישראלי משותף, סטנדרטים לאומיים וערכים מאחדים. בעניין הזה אנו סוברים, כי אם נעביר את העיסוק בסוגיות רבות מהמישור הלאומי למישורים אחרים, נצליח לייצר פתרונות יצירתיים ומותאמים תוך הגברת הלכידות והמשילות גם יחד.

מערכת ההפעלה שאנו מציעים איננה תיאורטית – היא נמצאת בהתפתחות מתמדת, ודרכה אנחנו מנתחים ומקדמים סוגיות רבות. מטרתה לחזק את יסודות המדינה מתוך הבנה שכדי להמשיך ולחיות כאן יחד, עלינו למצוא, מצד אחד, את המשותף לנו; ומצד שני, להכיר בחשיבות השלטון המקומי והקהילתי, לקדם ביזור מקצועי ויעיל, להאציל כלים וסמכויות ולכבד קבוצות וזהויות שונות המרכיבות את הפסיפס הישראלי.

חשיבה אליפטית

הנחת המוצא שלנו היא שבדיונים רבים שבהם הימין והשמאל, הליברלים והשמרנים, מחזיקים בדעות מנוגדות, ישנם יסודות, טענות וכאבים של אמת בשני הצדדים. אלא שבשנים האחרונות התרגלנו שכל צד תופס את עצמו כאילו הוא מחזיק באמת כולה, ואילו הצד השני טועה ואף מוּנע מכוונות שליליות. התפישה הזאת חייבת להשתנות. במקום לראות את המתחים כערכים מתנגשים או ככאלה המחייבים בחירה בינארית, אנו מציעים לאמץ חשיבה אליפטית. כלומר, דו מוקדית.

אליפסה איננה עיגול שהתפשר, וגם לא עיגול שלא מסוגל להחליט, והיא גם לא נטולת גבולות גזרה. היא צורה גאומטרית המוגדרת באמצעות קיומם של שני מרכזים. זוהי מטאפורה המבטאת את היכולת והכרח לחיות מתוך מחוייבות ונאמנות לשני עולמות ערכיים, הגם שמתקיים ביניהם מתח. התרגלנו לחיות במציאות של כיפופי ידיים, של הורדות ידיים. אבל באליפסה,

חייבים גם וגם.

ישנם סוגים שונים של אליפסות, שני המרכזים יכולים להיות: מסורתיות וגם קדמה. שמרנות וגם ליברליזם. לאומיות וגם אוניברסליות. יהדות וגם דמוקרטיה. חשיבה אליפטית מאפשרת תנועה גמישה על פני הרצף שבין שני המוקדים, בהתאם לנסיבות ולאתגרים המשתנים.

לעיתים, יש צורך להתקרב יותר למוקד אחד, ובמקרים אחרים דווקא למוקד השני, ובלי לאבד את הקשר עם המוקד הראשון. ייתכנו גם מצבים שבהם השניים עשויים להתנגש. אך במקום לבחור באופן מוחלט באחד מהם, הגישה האליפטית מעודדת אותנו לחפש איזון ופשרה. ולפי צורה זו, ההשתייכות המחנאית אינה צובעת את כלל הזהויות האחרות.

בכל מקרה ודילמה שבאים לפתחנו, אנו בראש ובראשונה מזקקים את הערכים שלכאורה מתנגשים האחד בשני, מציבים אותם האחד לצד השני, מכירים בהם, מייחסים להם משקל, לומדים אותם – ומבקשים לייצר סולם ערכים מורכב יותר מאשר בחירה בינארית המכריעה בין הערכים.

לא מדובר ברלטיביזם מוסרי. לא כל הערכים שווים במשקלם, ולא כל תפישת טוב היא קבילה. ישנם קווים אדומים, ויש מעשים ורעיונות שצריכים להיות מחוץ לגדר. אבל בדרך כלל, בוויכוחים שעליהם מתגוששת החברה הישראלית, מדובר בתפישות טוב לגיטימיות, גם אם מתחרות. ובחברה הטרוגנית, חשוב להשתמש בכלי שייתן מקום גם לאלה וגם לאלה.

שותפות ואמון

בהתמודדות עם סוגיות חברתיות, אנו מאמינים שהקולות השונים בחברה הישראלית חייבים להישמע הן בהגדרת הבעיות, הן בהצגת נקודות המבט והן בדרך למציאת הפתרון. בפרט כאשר הבעיות נוגעות לאוכלוסייה מסוימת.

לא מדברים "על", מדברים "עם".

הסינרגיה צריכה לבוא לידי ביטוי בגיוון מגזרי ושבטי, אך לא פחות מכך, עליה להביא לשולחן קבלת ההחלטות מגזר ציבורי, פרטי ושלישי. יחד, אלה יוצרים שלם גדול מסך חלקיו, הוגן, ענייני ואחראי. בפתרון בעיות מדיניוּת ובהתמודדות עם אתגרים לאומיים, אנו סבורים שצריך להביא את האתוס, האחריות, המחויבות והכיס העמוק של המדינה – ולחבר ביניהם ובין היעילות והגמישות של השוק הפרטי, והמומחיות וההיכרות עם צורכי האוכלוסייה של עמותות וארגונים חברתיים.

ללא אמון ויכולת אמפתיה כלפי האחר, אין יכולת להגיע להסכמות לגבי כללי המשחק הלאומיים, חלוקת המשאבים והאופן שבו מתקבלות החלטות. במטרה לייצר אמון – אנו ניגשים לכל אתגר בידיעה שהשלב הראשון הוא הקשבה לקולות ולטיעונים השונים ולמידתם, ומתוך מוכנות לנסות להבין את הפרספקטיבות, הזהויות והאינטרסים, תוך הכרה שיריבים פוליטיים אינם אויבים. איננו מתעלמים ממחלוקות, אלא פותרים בעיות מבלי לדרוס את המתחרים, במטרה לשפר את התוצאה עבור כמה שיותר ישראלים.

חשיבת רצף

חשיבת רצף היא דרך לשבירת הדיכוטומיה והבינאריות של "או-או", היא ביטוי לראייה מורכבת, מדורגת ורב-שכבתית של תופעות, ערכים ותהליכים. במקום להיצמד לשאלות בינאריות שמחייבות תשובה חדה של כן או לא, חשיבת הרצף מאפשרת לשאול "עד כמה" ו-"באיזה אופן" – וכך נוצרת תנועה חופשית בין קטבים, תוך מתן מקום לרב-גווניות של זהות, שייכות ומסורת.

ההבנה הזו יוצרת מרחב אנושי וגמיש, שבו הישן והחדש, המסורתי והמתחדש, משתלבים זה בזה ברציפות טבעית, ולא בהכרעה חדה ומפרידה.

כך לדוגמה, בשיח סביב המתח בין יהדות לדמוקרטיה במדינת ישראל, אנו מבקשים להעביר את השאלה ממחוזות של "האם אתה יהודי או ישראלי?" לשאלות כמו "איזו יהדות ואיזו דמוקרטיה אנחנו רוצים ליצור במדינת ישראל". "מהו המינון שלך בין ישראליות ליהדות"?, חשיבת רצף מעוניינת לחדש את הצלע היהודית ולחדש את הצלע הדמוקרטית גם יחד. לא "או או", ולא אחת על חשבון השנייה.

גם כאן חשוב להדגיש כי לא כל הערכים שווים במשקלם, יש קווים אדומים ויש מעשים ורעיונות שצריכים להיות מחוץ לגדר. אבל בדרך כלל, בוויכוחים שעליהם מתגוששת החברה הישראלית, מדובר בתפישות טוב לגיטימיות, ובחברה הטרוגנית, חשוב להשתמש בכלי המבטא תפיסת עולם מורכבת ויצירתית.

תפיסת עולם מורכבת ויצירתית.

מעשיות

אידיאולוגיות הן יסוד הכרחי לחיים ציבוריים: הן מעניקות כיוון, זהות וחזון. אך כפי שהראה לנו המחיר הכבד של אידיאולוגיות טהרניות לאורך המאה ה-20, כאשר הן ניתקות מהמציאות ומבקשות לממש את עצמן באופן מוחלט – הן עלולות להפוך למסוכנות. כדי להוביל את מדינת ישראל על מורכבותה ולנווט אותה אל עבר עתיד של יציבות, שגשוג וביטחון, דרושה לא אידיאולוגיה מוחלטת, אלא גישה

מעשית-פרגמטית.

גישה זו אינה מבטלת עקרונות, אלא מבקשת להורידם לקרקע המציאות, להפוך חזון למדיניות, ורעיונות גדולים לפתרונות ישימים.

פילוסופיית המרכז נשענת על הבנה שמוסר ואמת נבחנים לא רק בכוונה אלא גם בתוצאה – לא רק ברמת העיקרון, אלא גם ביכולת ליישם את העיקרון הזה באופן שמיטיב עם החיים בפועל.

בפשטות:

אנחנו מחויבים למציאות.
אנו בוחנים שאלות חברתיות, מדיניות ולאומיות דרך עדשה ערכית, אך מקפידים להביט גם בעדשה מציאותית.

החיבור בין השניים, בין התשוקה לצדק לבין ההכרח להיות מעשיים, הוא שמאפשר לייצר פתרונות טובים באמת: כאלה שהם גם נכונים וגם אפשריים, גם מוסריים וגם אפקטיביים.

הימים הם ימים היסטוריים, העולם סביבנו עובר שינויים מרחיקי לכת, ומדינת ישראל ניצבת גם היא על צומת דרכים.

אנחנו יכולים ומסוגלים להגיע לגבהים חדשים ולהפוך להיות אחת מהמדינות החזקות והמשגשגות בעולם. אנחנו גם עלולים לעבור התרסקות פנימית שתעמיד אותנו בסכנה קיומית.

זוהי שנת בחירות והבחירה היא של כולנו.
חידוש הברית הציונית וכינונה של ממשלה ציונית ורחבה, היא הדרך לבנות מחדש את ישראל.

תודה מיוחדת לנשיא ומייסד תנועת "פנימה" ושר החינוך לשעבר, הרב שי פירון, על טביעת המושג 20:30:50.