ארבעה יסודות עליהם מושתתת מדינת ישראל

אנו מאמינים כי מדינת ישראל צריכה לעמוד על ארבעה יסודות שלובים ושזורים זה בזה:

יהדות, דמוקרטיה, ציונות, וממלכתיות.

בתפיסה שלנו, גם אם יש ביניהם מתחים או השילוב ביניהם יוצר מורכבות – כל אחד מהם חשוב, חיוני, הכרחי, עומד בפני עצמו – ובחיבור שלהם יחד יוצר את האופי הייחודי של מדינת ישראל ובסיס חוסנה ועוצמתה.

יהדות

ישראל היא מדינה יהודית.
זהו יסוד קיומה והצדקת קיומה. היא בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, והיא מבקשת להיות בית בטוח לכל יהודי באשר הוא.

מדינת ישראל, שנוסדה כמקלט ליהודים מפני האנטישמיות, הפכה לבית של הזהות היהודית, קרקע משגשגת לקהילות, ללימוד, ליצירה ולחיים יהודיים מלאים. היא מתקיימת בעברית, על פי לוח השנה היהודי. יום המנוחה בה הוא השבת, ומערכת החינוך שלה מנחילה את ארון הספרים היהודי ומחברת להיסטוריה היהודית. היהדות היא ייחודית לישראל, אבל הצורך בזהות, מסורת, שורשים וקהילה, הוא צורך אנושי. חברה שלא מתקיים בה חיבור לשורשים שלה והיא אינה עסוקה בזהות הפרטיקולרית שלה, סופה להיקרע בין ניכור לבין ריאקציה לאומנית, כמו שאנו רואים כיום בעולם המערבי כולו.

למרבה האבסורד והצער, היהדות, שיכולה הייתה להוות מקור מרכזי ללכידות חברתית פנים יהודית בישראל, מתפקדת באופן הפוך – כאחד מסלעי המחלוקת והשיסוע המרכזיים. מחלוקות סביב סוגיות הקשורות ביהדותה של המדינה מפרקות ממשלות וקואליציות לעיתים קרובות. השאיפה למדינה יהודית – סיבת הסיבות ועילת העילות לקיומה של מדינת ישראל – הפכה לאחד הגורמים המאיימים על יכולתה של החברה הישראלית להמשיך ולהתקיים כחברה אחת.

הסיבה המרכזית לקושי להסכים מהי מדינה יהודית היא קיומן של שלוש פרשנויות מרכזיות למושג "יהדות", שבשיח הציבורי הישראלי נתפשות כדיכוטומיות. על פי הפרשנות הדומיננטית כיום בישראל, זוהי בראש ובראשונה דת – מערכת נתונה של אמונות, הלכה, מצוות ופרקטיקות שבמוקדה הברית המיוחדת בין האדם והעם לאלוהיו. פרשנות אחרת מתמקדת בהיות היהדות זהות לאומית של המשפחה-השבט-העם היהודי. הפרשנות השלישית רואה בה תרבות הנוצרת ומתהווה דור אחר דור.

בין התפישות הללו קיים מתח, אך לא סתירה הכרחית. ברוח אמונותינו כי מתחים יש לנהל ולא לבטל, אנו מבקשים לטפח את הזהות היהודית כגורם מלכד, ולהפחית את הניכור שיוצרת כפייה של ההלכה באמצעות חוקי המדינה. הדור הצעיר והתרבות הפופולרית מצביעים על צימאון עמוק לזהות וחיבור ליהדות, ואילו הניסיון לכפות את ההלכה היהודית באמצעות חקיקה – הרסני למגמה המבורכת הזו.

כדי ליצור סיפור יהודי משותף, הציבור החילוני צריך לקחת אחריות על היהדות שלו, והציבור הדתי צריך להפסיק לאכוף את היהדות בכוח.

אנו רואים בכך תנועת מאזניים, שמצד אחד פועלת להפחתת כפייה היוצרת ניכור, ומן הצד השני, מגבירה את הזהות היהודית ומחזקת אלמנטים יהודיים מבחינת תרבות, זהות, דת ולאום. במילים אחרות:

יותר יהדות, פחות כפייה.

לא רק מה אסור שיהיה כאן ("לא תחבורה ציבורית בשבת", או לחלופין, "לא לכפייה דתית"), אלא גם מה נדרש ("כן למתן אוטונומיה לרשויות מקומיות בנושא יהדות"; "כן לשיעורי תרבות יהודית"). תנועה משולבת של "סור מרע ועשה טוב", הדוגלת בהפחתת כפייה ולקיחת אחריות על הזהות היהודית הממלכתית המחברת.

דמוקרטיה ליברלית

ישראל היא מדינה דמוקרטית.
זהו יסוד שעמד בבסיס הקמתה ומקור לעוצמתה וייחודיותה במזרח התיכון. היא הוקמה על בסיס "משפט העמים" והבטיחה מהרגע הראשון משטר דמוקרטי, חירות, שוויון וכבוד האדם.

בבסיס הדמוקרטיה הליברלית עומדת ההכרה בהיותו של כל אדם נברא בצלם אלוהים, ובזכותו של כל אדם לחיות את חייו לפי בחירתו כל עוד הוא אינו פוגע באחרים, ומכאן גם ההתעקשות על איזון בין זכויות הפרט לבין צורכי הכלל; בין חירות לאחריות.

נוסף על כך, ישראל כדמוקרטיה ליברלית נשענת על הכרעת הרוב, מבנה מוסדי המבטיח איזונים ובלמים בין רשויות השלטון, רשויות מקצועיות ועצמאיות וכן בחירות הוגנות. היא מקדמת תרבות פוליטית של פלורליזם, סובלנות והוגנות כלפי קבוצות מיעוט, ומבטיחה שמירה על ערכי היסוד גם באמצעות מוסדותיה.

בעיני רבים, הצירוף של עקרונות דמוקרטיים ובעיקר ליברליים ולאומיות יהודית הוא אוקסימורון. לאומיות יהודית מבטאת קהילה סגורה שמקורה במוצא, שפה, היסטוריה, תרבות ומנהגים משותפים, ואילו הליברליזם מקדש את חירויות הפרט ואת יכולתו לבחור כרצונו וללא כפייה או התערבות. הלאומיות היא קולקטיבית – הליברליזם אינדיבידואלי (ואוניברסלי).

גם בעניין זה אנחנו מסרבים להשתתף במשחק ה"או-או" של השיח הציבורי, המבקש להכריע לכאן או לכאן. זהות קולקטיבית היא חשובה, שורשיות ושייכות הן חשובות – וכך גם האוטונומיה של הפרט, החירות והשוויון. חוסן לאומי, שגשוג כלכלי ועליונות בטחונית תלויים כולם בקיומו של משטר דמוקרטי ליברלי. מדינות לא ליברליות, שעושות רדוקציה של דמוקרטיה להכרעת רוב בלבד – הן מדינות חלשות. לא בכדי, הן הימין והשמאל מדברים בשם ערכים ליברליים.

דמוקרטיה ליברלית חזקה מסוגלת לאזן בין צרכים מתחרים ולהתמודד עם מתחים פנימיים, תוך שמירה על ליבת הערכים הדמוקרטיים והליברליים. מציאות של "גם וגם".

לאומיות ליברלית.

המדינה הדמוקרטית המודרנית לא הייתה יכולה לצמוח בלי הלאומיות, שמשימתה העיקרית היא הגשמת העם במולדתו. לצד זאת, החירות האישית של האדם והשאיפה לשוויון לא יכולות היו להתממש בלי מדינות הלאום, אשר להן מוסדות, צבא ומשטרה המגינים על חירויות הפרט.

ציונות

הציונות, כרעיון וכמעשה, פעלה ופועלת להגשים את החלום והכיסופים של העם היהודי שנפוץ ברחבי תבל – לשוב לציון, לכונן ולקיים בה ריבונות ועצמאות מקץ אלפיים שנות גלות, כעם חופשי ובטוח בארצו. זוהי "הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".
הציונות לא סיימה את דרכה עם הקמתה של המדינה, היא ציווי מתמיד לקחת חלק פעיל בפרויקט המתהווה שהיא מדינת ישראל.

בבסיס המעשה הציוני עומדות העשייה, השירות, הערבות ההדדית וההתנדבות למען

החברה והמדינה, מתוך תחושת אחריות ושותפות.

כבית רוחני, חברתי וגשמי, המדינה אינה נמדדת רק כישות למתן שירותים לאזרח, אלא גם כמקור לשייכות עמוקה, למסירות ומחויבות לעצם קיומה, אופן קיומה והמשכיותה.

הציונות היא הביטוי הלאומי של היהדות, ולא בכדי ישראלים רבים רואים בציונות את הביטוי העמוק לזהות היהודית שלהם. ערך זה מבטא את הקשר העמוק עם ארץ ישראל ועם מדינת ישראל. קשר של מחויבות לרעיון ולמולדת, לביטחון אישי ולאומי. קשר של כבוד ושייכות להיסטוריה ולתרבות רבת השנים של העם היהודי, ליהדות התפוצות. קשר המבטא את האתוס שברעיון הריבונות, העובר כחוט השני בתולדות העם היהודי וטמון עוד בימי אברהם אבינו שנדרש ללכת לארץ כנען.

התיישבות, חקלאות, חינוך, קליטת עלייה, בניית חוסן כלכלי-לאומי, פיתוח ושיקום החברה לאחר המלחמה, שיקום האמון בין המדינה ובין אזרחיה, אבטחת גבולותיה ושמירה על הריבונות הפיזית והמהותית של מדינת ישראל – כל אלה, היו ונשארו, המעשה הציוני של ימינו.

עלינו להמשיך ולהתבונן באתגרים העומדים לפתחנו, לבחון בעיניים חדשות כיצד ניתן ונכון לקיים חיים ריבוניים יהודיים ומוסריים במדינת ישראל, ולפעול, באופן מתמיד, לכינונה של חברת מופת. האחריות שבריבונות יהודית מחייבת אותנו בעמידה על עקרונות דמוקרטיים, ליברליים ושוויון אזרחי מלא לכלל אזרחי מדינת ישראל.

ממלכתיות

ממלכתיות היא האתוס והכלי המרכזי ליצירת לכידות חברתית ומה שאפשר את הקמתה וקיומה של המדינה. היא מזוהה יותר מכול עם ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון. ממלכתיות הייתה דרכו להתמודד עם האתגרים שעמדו בפני ישראל בראשית דרכה, כשברקע, חוסר הסכמות וחילוקי דעות בין הפלגים הציוניים השונים. העם היהודי התאפיין מאז ומעולם במחלוקת, אך כדי להקים לו בית נדרשה הסכמה, אחדות ועל-מפלגתיות. הממלכתיות קראה לכלל האזרחים והמגזרים להעמיד את האינטרס הלאומי הכללי מעל האינטרס המגזרי והמפלגתי.

בשם הממלכתיות פורקו המוסדות והארגונים של הפלגים השונים ונוסדו מוסדות מדינתיים, שנדרשו להעמיד את המדינה בראש סדר העדיפויות. אולם, חשוב להכיר בכך כי הממלכתיות גם גבתה מחירים כבדים. כל קבוצה בחברה הישראלית המתהווה שילמה מחיר בזהותה וברווחתה, מי יותר ומי פחות. קולות הושתקו, מסורות נתקלו בבוז, אוכלוסיות שלמות פוזרו, ואפילו שמות שונו בכפייה.

בעשורים האחרונים הפכה ישראל מחברת "כור היתוך" לחברה פלורליסטית, מגוונת ורב תרבותית – התפתחות חשובה ומבורכת. אלא שהנטייה של כל שבט לעבר האינטרסים המגזריים שלו, והמבנה הפוליטי שמאפשר ומתגמל זאת, העצימו את השבטיות ושחקו את הממלכתיות. התרגלנו לשאול את עצמנו מה ניתן לחלק ואיך אפשר להפריד – בעוד שאלות כמו מהי האחריות שלנו כלפי המדינה, ומה יהא על המשותף בינינו, הלכו והתעמעמו.

אנו מאמינים כי בעת הזו צריך להעמיד בראש את המדינה והכלל הישראלי ולפעול למען ישראל יהודית ודמוקרטית, בטוחה ומשגשגת. לחזק את הלכידות החברתית: לפתח את הסיפור המשותף של כולנו, לטפח את ההוגנות והערבות בין אזרחי ישראל, ולייצר תקציב ממלכתי ואחראי. לצד זאת, יש לטפח, לשמור ולהגן על זכותן של הקבוצות השונות בחברה לשמר מסורות וזהות, לחיות על פי ערכיהן ולחנך גם בדרכן.

ישראל לפני המחנה, אך לא במקומו.