יהדות
ישראל היא מדינה יהודית.
זהו יסוד קיומה והצדקת קיומה. היא בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, והיא מבקשת להיות בית בטוח לכל יהודי באשר הוא.
מדינת ישראל, שנוסדה כמקלט ליהודים מפני האנטישמיות, הפכה לבית של הזהות היהודית, קרקע משגשגת לקהילות, ללימוד, ליצירה ולחיים יהודיים מלאים. היא מתקיימת בעברית, על פי לוח השנה היהודי. יום המנוחה בה הוא השבת, ומערכת החינוך שלה מנחילה את ארון הספרים היהודי ומחברת להיסטוריה היהודית. היהדות היא ייחודית לישראל, אבל הצורך בזהות, מסורת, שורשים וקהילה, הוא צורך אנושי. חברה שלא מתקיים בה חיבור לשורשים שלה והיא אינה עסוקה בזהות הפרטיקולרית שלה, סופה להיקרע בין ניכור לבין ריאקציה לאומנית, כמו שאנו רואים כיום בעולם המערבי כולו.
למרבה האבסורד והצער, היהדות, שיכולה הייתה להוות מקור מרכזי ללכידות חברתית פנים יהודית בישראל, מתפקדת באופן הפוך – כאחד מסלעי המחלוקת והשיסוע המרכזיים. מחלוקות סביב סוגיות הקשורות ביהדותה של המדינה מפרקות ממשלות וקואליציות לעיתים קרובות. השאיפה למדינה יהודית – סיבת הסיבות ועילת העילות לקיומה של מדינת ישראל – הפכה לאחד הגורמים המאיימים על יכולתה של החברה הישראלית להמשיך ולהתקיים כחברה אחת.
הסיבה המרכזית לקושי להסכים מהי מדינה יהודית היא קיומן של שלוש פרשנויות מרכזיות למושג "יהדות", שבשיח הציבורי הישראלי נתפשות כדיכוטומיות. על פי הפרשנות הדומיננטית כיום בישראל, זוהי בראש ובראשונה דת – מערכת נתונה של אמונות, הלכה, מצוות ופרקטיקות שבמוקדה הברית המיוחדת בין האדם והעם לאלוהיו. פרשנות אחרת מתמקדת בהיות היהדות זהות לאומית של המשפחה-השבט-העם היהודי. הפרשנות השלישית רואה בה תרבות הנוצרת ומתהווה דור אחר דור.
בין התפישות הללו קיים מתח, אך לא סתירה הכרחית. ברוח אמונותינו כי מתחים יש לנהל ולא לבטל, אנו מבקשים לטפח את הזהות היהודית כגורם מלכד, ולהפחית את הניכור שיוצרת כפייה של ההלכה באמצעות חוקי המדינה. הדור הצעיר והתרבות הפופולרית מצביעים על צימאון עמוק לזהות וחיבור ליהדות, ואילו הניסיון לכפות את ההלכה היהודית באמצעות חקיקה – הרסני למגמה המבורכת הזו.
כדי ליצור סיפור יהודי משותף, הציבור החילוני צריך לקחת אחריות על היהדות שלו, והציבור הדתי צריך להפסיק לאכוף את היהדות בכוח.
אנו רואים בכך תנועת מאזניים, שמצד אחד פועלת להפחתת כפייה היוצרת ניכור, ומן הצד השני, מגבירה את הזהות היהודית ומחזקת אלמנטים יהודיים מבחינת תרבות, זהות, דת ולאום. במילים אחרות:
יותר יהדות, פחות כפייה.
לא רק מה אסור שיהיה כאן ("לא תחבורה ציבורית בשבת", או לחלופין, "לא לכפייה דתית"), אלא גם מה נדרש ("כן למתן אוטונומיה לרשויות מקומיות בנושא יהדות"; "כן לשיעורי תרבות יהודית"). תנועה משולבת של "סור מרע ועשה טוב", הדוגלת בהפחתת כפייה ולקיחת אחריות על הזהות היהודית הממלכתית המחברת.
