"הזיכרון מצמצם את המרחקים. מאתיים דורות עברו מראשית תולדות עמי, והם דומים בעיניי כימים אחדים. רק מאתיים דורות עברו מאז קם אדם ושמו אברהם ועזב את ארצו ואת מולדתו והלך אל הארץ שהיום היא ארצי. רק מאתיים דורות עברו מיום שקנה אברהם את מערת המכפלה בעיר חברון ועד הסכסוכים הרצחניים המתרחשים בה בדורי. רק מאה וחמישים דורות עברו מעמוד האש של יציאת מצרים ועד עמודי העשן של השואה. ואני, שנולדתי מזרעו של אברהם ובארצו של אברהם – הייתי בכולם. הייתי עבד במצרים, וקיבלתי את התורה בהר סיני, ויחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן, נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו, ולא שכחתי אותה על נהרות בבל, ובשוב ה' את שיבת ציון חלמתי בין בוני חומתה. לחמתי ברומאים וגורשתי מספרד, והועליתי על המוקד במגנצא, ולמדתי תורה בתימן, ושכלתי את משפחתי בקישינב, ונשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשה ועליתי לארץ ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא ואליה אשוב… וכשם שאנחנו נתבעים, בכוחו של הזיכרון, להשתתף בכל יום ובכל אירוע של עברנו, כך אנחנו נתבעים, בכוחה של התקווה, להתבונן לכל יום ויום של עתידנו… נע ונד אנוכי. בתרמיל הזיכרונות על כתפי ובמקל תקוותי בידי אני ניצב בצומת הזמנים הגדול של סוף המאה העשרים. יודע אני מהיכן אני בא, ומתוך תקווה וחרדה אני מבקש לדעת לאן אני הולך…"
פתח דבר
(מתוך נאומו של הנשיא עזר ויצמן ז"ל משנת 1996, שנכתב על ידי הסופר מאיר שלו ז"ל).
בצומת הזמנים הגדול של דורנו, בדיוק כפי שעמדו אבותינו לפנינו, אנו לא רק שומרי הסיפור או מספריו – אנחנו ממשיכיו ומעצביו של העתיד.
בשנים האחרונות, הסדר העולמי עובר שינויים מרחיקי לכת, המזרח התיכון משתנה באופן דרמטי, ואצלנו פנימה – מרכז הכובד של החברה הישראלית נשבר, המצפן הסתחרר, האתוס המשותף התערער – וחלל כואב נפער במקומם.
לחלל הזה אנחנו מבקשים להשיב ולחדש חיים, שפה, חזון ותקווה.
