פרדיגמת הגושים
המשבר הפוליטי העמוק של ישראל בשנים האחרונות מתאפיין בחלוקה של ישראל לשני גושים קשיחים ולעומתיים, המסרבים לשתף פעולה ביניהם.
תופעה זו מובילה לשורה של כשלים חמורים ומסוכנים, ובהם: חוסר יכולת להתמודד עם אתגרי המציאות; היחלשות זהות-העל והדבק הנרטיבי המאפשר לישראלים לפעול יחד למען מטרות משותפות; וכריתת בריתות לצרכים פוליטיים הכרוכות בפשרות ערכיות מהותיות.
ככל הדמוקרטיות במערב, ישראל היא חלק ממגפת הקיטוב ופוליטיקת הזהויות העולמית. מגפה זו הפכה את העמדה הפוליטית לזהות קשיחה: במקום להתווכח על הנושאים שעל סדר היום ולדון בפתרונות לבעיות, הישראלים מחולקים לשני גושים זהותיים לעומתיים, שאין ביניהם דיאלוג או הסכמה אפילו על העובדות עצמן.
הגושים מעצבים את האופן שבו אנו "אמורים" לחשוב על כל סוגייה אקטואלית העולה על סדר היום, בבחינת: "הגידו לי לאיזה מחנה אתם משתייכים, ואומר לכם מה תהא (או צריכה להיות) דעתכם" – לרבות בנושאים כמו החזרת החטופים, הרפורמה המשפטית, ועדת חקירה לאירועי 7 באוקטובר, גיוס לצבא, יום ירושלים, מינויי בכירים ועוד. כולנו נדרשים להשתייך לגוש מסוים ולוותר על כל יתר הזהויות והעמדות שכל אחת ואחד מאיתנו מחזיקים.
המבנה הגושי הקשיח מעמיק את משבר המשילות: למרות השיטה הפרלמנטרית, אשר אמורה לעודד שותפויות בין מפלגתיות ואף מאפשרת שותפויות בין קואליציה לאופוזיציה, נוצרו שני גושים נוקשים שהמערכת הפוליטית מייצרת תהום ביניהם, ואין יכולת להוביל רפורמות מבניות שתלויות בהסכמה רחבה. כמו גם, מינויים לתפקידים בכירים נעשים על פי שייכות זהותית ולא על פי יכולות מקצועיות, ופוליטיקאים ובעלי תפקידים אינם נמדדים לפי איכות הביצוע, אלא לפי שייכות מחנאית.
יהיה אשר יהיה השם שאתם נותנים לגושים הללו – "הגוש הליברלי", "הגוש האמוני", "רק ביבי", "רק לא ביבי" – אתם יודעים שאתם שייכים לאחד מהם. המציאות הזו, של פוליטיקה גושית וחוסר היכולת להסכים על הדברים הבסיסיים ביותר ולשתף פעולה –
זהו משבר הלכידות ומשבר המשילות.
